1

המקום שבו צומחות תקווה ופרנסה בגליל

סינדיאנה מאחדת נשים יהודיות וערביות, מקדמת סחר הוגן, יוצרת הזדמנויות כלכליות לנשים ערביות ומסייעת למגדלים מקומיים.

פורסם ב – ISRAEL21c / מאת דיאנה בלטר / יוני 26, 2022

עבור מייסר חמאיסי, בת 44, הכרותה עם סינדיאנה מהגליל החלה עם התבגרות בנותיה ועזיבתן את הקן.
זה היה ב-2015, שלוש בנותיה עזבו את הבית לטובת הקולג', ולא היה לה מה לעשות. כדי להשיג עבודה, היא ידעה שעליה לשפר את כישורי השפה העברית שלה.


מייסר חמאיסי, במרכז המבקרים סינדיאנת הגליל, ליד כמה מהסלים אותם קלעה. צילום: דיאנה בלטר

היא נרשמה לקורס עברית שהציע סינדיאנה בכפר הגלילי כפר כנא. אחר כך היא החלה ללמוד בסינדיאנה קורס בקליעת סלים. היא נעשתה כל כך מיומנת בקליעת סלים מנצרים וסנסנים, עד שהפכה בעצמה למנחת סדנאות קליעה לאורחי מרכז המבקרים בערבית ובעברית.

חמאיסי הייתה אחת הנשים הראשונות בכפר שהשתתפו בקורסים בסינדיאנה. במהלך השנים השתתפו בהן מאות נשים, ערביות ויהודיות.


בקבוק שמן הזית האורגני עטור פרסים של סינדיאנת הגליל. צילום: יורם רון

מאז 1996, עמותת סינדיאנת הגליל – עסק חברתי ייחודי ללא מטרות רווח, מפגישה נשים מרקעים שונים, מקדמת סחר הוגן, יוצרת הזדמנויות כלכליות לנשים ערביות ומסייעת למגדלים וליצרנים מקומיים.

עז שוטטה במגרש חניה בכפר סמוך כשנסעתי למרכז המבקרים של סינדיאנה באותו בוקר. אף על פי שסינדיאנה ממוקמת באזור התעשייה של כפר כנא, בתוך המרכז מבקרים יש תחושה רגועה ופסטורלית. יש תצלומים על הקירות מטעי זיתים ושל חקלאים מקומיים, יצירות אמנות של נשים יהודיות וערביות, מדפים מלאים בבקבוקי שמן זית, סבונים תוצרת בית, מוצרים מקומיים כמו סירופ חרוב, וכמה מהסלים והסלסלות שקלעו חמאיסי וקולעות אחרות, חלקם אף מלאים בתכשיטים תוצרת בית.

"כולנו מחוברים"


משתתפי "תגלית" במרכז המבקרים של סינדיאנת הגליל

במהלך הביקור שלי, שתי קבוצות "תגלית" באו ללמוד על הפעילות של סינדיאנה ולהשתתף בסדנת הכנת צנצנת אישית של תערובת זעתר, אותה ייקחו בחזרה לארצות הברית.
כפי שאמרה המנהלת השותפה של מרכז המבקרים, ומנחת הביקור, נאדיא ג'יול, בת 51, למבקרי "תגלית" – חלקם מקועקעים ורובם בשנות ה-20 לחייהם – "כולנו מחוברים. מה שקורה באירופה ובישראל ובאמריקה משפיע על כולנו".
ג'יול אמרה שהסיפור שלה עצמה מקביל לסיפורה של סינדיאנה. היא נולדה ב"צל הסכסוך". הוריה היו מהכפר ספורייה, כיום חלק מהפארק הארכיאולוגי הלאומי ציפורי ומושב ציפורי.


משמאל, המורה לקליעת סלים מייסר ח'מאייסי, המתנדבת רונית ארז ונאדיא ג'יול, מנהלת שותפה של מרכז המבקרים של סינדיאנת מהגליל בכפר כנא. צילום: דיאנה בלטר

לאחר שנישאה לגבר ספרדי שלמד באוניברסיטה העברית בירושלים (הוא נוצרי והיא מוסלמית), היא התגוררה בספרד במשך שנתיים, שם חשבה שמעורבותה בסכסוך הערבי-ישראל "הסתיימה". "אבל כשאתה רחוק, הבעיות שלך גדלות", אמרה ג'יול. היא ובעלה חזרו לארץ והתיישבו בנצרת עלית, והיא הפכה לפעילה בקבוצות רב-תרבותיות אבל "הם דיברו יותר מאשר עבדו". עם השנים עברה למדה ועברה השתלמויות רבות והיום היא מנחת קבוצות בתקשורת לא אלימה במטרה לשנות דברים באמצעות חינוך.
היא החלה לעבוד בסינדיאנה ב-2015 ומההתחלה, לדבריה, "הרגשתי שאני בבית", כי זה היה ארגון שבו "אנחנו מקדמות שלום, עובדות למען הסביבה ועושות שינוי חברתי". ג'יול הוסיפה: "אני באה ממקום של תקווה".


קנדל סימונס, משתתפת ב"תגלית", במרכז המבקרים של סינדיאנה. צילום: דיאנה בלטר

קנדל סימונס, אחת ממשתתפי "תגלית", אמרה שהיא מצאה את סיפורה של סינדיאנה ואת משימתה מרגשים מאוד. "במיוחד הרעיון של העשרת חיינו על ידי פתיחות והכרות עם תרבויות אחרות", אמרה סימונס. "כמו שג'יול אמרה, 'אנחנו יוצרות גבולות בראש שלנו. אם אנחנו יכולות ליצור גבולות אז אנחנו יכולות גם להוריד אותם'".
תועלת לאנשים ולחברה
לפני שהחלה את פעילותה בסינדיאנה, אמרה חמאיסי שמעולם לא פגשה נשים יהודיות, "ועכשיו אנחנו חברות, אנחנו הולכות אחת לבתים של השנייה". כששאלתי אותה איך בעלה מרגיש לגבי המעורבות שלה, היא אמרה: "כשהוא חוזר הביתה אחרי העבודה והבית נקי ויש לו אוכל, הוא מאושר". ואז היא השתהתה וחייכה, "את יודעת איך הגברים."

הדס להב היא מנכ"לית של סינדיאנה, אותה ייסדה ב-1996 יחד עם פעילות ופעילים חברתיים לאחר הסכמי אוסלו. לדבריה, הרעיון הוא "להיטיב עם אנשים ועם החברה משני הצדדים". בדומה לסטארט-אפ, היא אמרה שהארגון מביא כסף לנשים ערביות משום שהן לוקחות "חומרי גלם והופכות אותם לסחורות". בשנה האחרונה לימדה סינדיאנה 30 נשים להקים מערכות הידרופוניות בבתיהן. חלק מהנשים מוכרות כיום את העגבניות, הגזר והחסה שהן מגדלות בבית. "אנחנו מנסות להפיץ את הרעיון של מודעות סביבתית", אמרה להב. "למרות המצב המורכב בשטח, ההצלחות הקטנות של סינדיאנה ייצרו משהו אחר בסופו של דבר. היכולת לחיות יחד היא לא נאיבית, היא חיונית. עצם העובדה שיש אינטראקציות בין הקהילות היהודיות והערביות חשובה מאוד".

>> לכתבה באתר ISRAEL21c