לוחמות של תקווה: דווקא עכשיו – דו־קיום נשי הוא הצעה לפתרון

 

באזור התעשייה של כפר כנא, כמו ביקום מקביל, נמצא מרכז המבקרים ומפעל הייצור של "סינדיאנת הגליל" • סירופ חרובים מהגדה וסבונים משכם על המדפים, ושיתוף פעולה ערבי־יהודי על טהרת הנשיות נתפס כדרך חיים • "המצב קשה", אומרת המייסדת הדס להב, "אבל מה שחשוב הוא למצוא את הדרך לחיות יחד. אם לא עכשיו, אז מייד אחר כך"

באותו היום הגליל התחתון נראה משווע לאיזו ספונג'ה של אלוהים. שיוריד קצת גשם על עולם שבו חום הקיץ מבושש להסתלק, נתקע בין בעירת שמיים וארץ, בכבשן הגיהינום שאליו הושלכנו ב־7 באוקטובר.

באזור התעשייה המאובק של כפר כנא, סמל מרצדס מתנוסס גבוה מעל כל המבנים, נראה כמו הצעה משלו לבית האלוהים. בצידי השביל המוביל אל הבניין שבו ממוקמים מרכז המבקרים ומפעל הייצור של "סינדיאנת הגליל", חסות ועשבי תבלין מתעקשים על רעננות משגעת באדניות הידרופוניות. פרחים בעציצים מציעים שמחות קטנות, ללוות את הדרך פנימה לבניין שבו בושם זעתר ושמן זית מתעקש על הנחיריים, ושיתוף פעולה ערבי־יהודי נתפס כדרך חיים. ברירה יחידה.

סיפור הלידה של "סינדיאנת הגליל" מתחיל בהדס להב, שבצעירותה הכירה את כל אושיות השמאל בארץ. היתה העורכת הספרותית של "דרך הניצוץ", הביטאון של תנועת שמאל רדיקלית שהוקמה בסוף שנות ה־70, עד שבסוף שנות ה־80 נאסר המשך הפצתו. עם השנים התרחקה ממילים גדולות והתמסרה לעשייה. "מגיל מאוד צעיר הגעתי למסקנה שלא נוכל לחיות ביחד אם לא נמצא דרך לשתף פעולה", אמרה לי בפעם הראשונה שבה נפגשנו, לפני ארבע שנים. "ליצור הערכה הדדית, להכיר ולכבד. אהבה זו מילה כבדה".

"מה נשים רוצות"

כשהחליטה להב להתרכז בעשייה חברתית היא למדה ערבית, וב־1994, בשיתוף פעולה עם מורים ממג'ד אל־כרום, הוליכה פרויקט שנועד לתת לאימהות כלים לעזור לילדים בשיעורי הבית.

"אף אחד לא התייחס ברצינות לאמא שהיתה צריכה לנקות, לבשל, לשרת את הגברים", היא מספרת. "העברנו לאימהות שיעורי העשרה במתמטיקה ובהבנת הנקרא, ולמדנו מהן שנשים רוצות להיות מסוגלות להביא פרנסה. להשפיע, לקנות עצמאות, לכלכל את עצמן. התחלנו לחשוב מה אפשר לעשות. כל מה שראינו מסביב היו מטעי זיתים".

חברים הפגישו בינה לבין עבדאלמג'יד חוסיין מדיר חנא, שזיהה את תחילת ההתעוררות של ענף הזית בישראל, הבין שסוחרים מהגדה – שמגיעים עם דולרים בכיס אחד ודינרים בכיס השני – הם לא הדרך לפתח את הענף, והציע להפוך את המטעים שלו לאורגניים. מתנדבים הגיעו למסיק, ואת השמן חילקו חצי בחצי בין בעלי המטע לבין העמותה, שמכרה אותו לעולם המבעבע של המסעדות בתל אביב.

נחושה לשפר ולהשתפר, להב העמיקה את ידענותה בשמן הזית, אבל אז הגיעו מאורעות אוקטובר 2000, ואיתם קרע מכאיב. ישראלים נמנעו מקשרים עם המגזר הערבי, ולהב אומרת שהיה פחד באוויר, והגיע רגע של להיות או לחדול. הפחד הוליד הבנה עמוקה שהם לא יוכלו להסתמך על השוק המקומי.

"אחרי מסע ארוך התקבלנו לארגון סחר הוגן העולמי, כי היינו צריכים לשכנע שאף שישראל היא מדינה עשירה, אנחנו עובדים עם אוכלוסייה מוחלשת".