נשים קולעות עתיד משותף

כתבה: מיכל שוורץ, צילומים: ארז וגנר
מי שנכנסו למרכז המבקרים של סינדיאנת הגליל בכפר כנא ביום שבת ה-4.3 התרשמו ממחזה בלתי רגיל: כחמישים נשים ערביות ויהודיות, חלקן חברות ארגון העובדים מען, וסינדיאנת הגליל, וחלקן מהציבור הרחב, ישבו על שרפרפים קטנים כשהן עוסקות בקליעה בנצרים ובסנסני תמרים. ראשים מתקרבים בהתייעצות, ראשים מורכנים בריכוז במלאכה, חילופי מבטים ושיחות, ופנים מחייכות עם המוצר המוגמר ביד. לפתוח אירוע לציון יום האשה הבינלאומי בסדנת קליעה זוהי חוויה מהנה המאפשרת מגע ישיר בין נשים שאינן נפגשות בדרך כלל.

על מלאכת הקליעה נצחו חלי ג'רבי לוגסי שמלמדת קבוצת קולעות יהודיות וערביות במרכז המבקרים בסיוע תלמידתה מרים מנזל, ואיסמהאן אבו הילאל מערערה, קולעת מקצועית ומורה, שאת ראשית דרכה עשתה גם היא בסינדיאנה לפני כעשור. בין הנשים היו 2 קבוצות מבאקה אל-גרביה וממזרח ירושלים הקשורות לפרויקט הנשים של ארגון העובדים מען, ונשים ערביות ויהודיות שהגיעו מיישובי הגליל. "גם אני מגיעה מתחום של אמנות", אמרה הציירת עדנה בן צבי, מטבעון. "השפה של אמנות היא שפה בינלאומית שמחברת בין נשים מרקע שונה. קלעתי בסיס נצרים קטלני, ודברתי עם נשים ערביות בעיקר באמצעות הידיים, כדי להתגבר על מכשול השפה, אבל העשייה המשותפת מחברת אותנו ברבדים שבהן כולנו שוות."

עם סיום הקליעה ריתקה האמנית הרב תחומית סיגלית לנדאו את הנשים בשיחה על האמנות שהיא מייצרת בים המלח. העובדה שלאחרונה היא החלה לפסל סלים במלח יצרה חיבור מיידי בינה לבין הקולעות. לנדאו החלה בהסבר של מיצג הוידאו-ארט "הפתרון האינסופי", שבו רואים שבלול ענק המורכב מ- 500 אבטיחים הקשורים בחבל וצפים בים המלח, נפרם אט אט, כאשר האמנית העירומה צפה בין האבטיחים הקשורים בפקעת. היא סיפרה כיצד צולם הוידאו, ומדוע בחרה באבטיח האדום והמתוק כניגודו של ים המוות המלוח. היא המשיכה לספר על הקשר שלה כירושלמית לים המלח, על הקושי והייחודיות של פיסול במלח שחייב להיעשות דווקא בחום הקשה שבין יולי לאוגוסט, והציגה את הדגמים המרהיבים והעמידים שהמלח יוצר בחפצים, ממחבט שטיחים ועד שמלה שחורה שהמלח הפך לשמלת כלה מרהיבה שמשקלה 200 קילו. לנדאו, אמנית בעלת שם, תורמת מזה שנים רבות לתערוכת המכירה "לחם ושושנים", שהכנסותיה מוקדשות להעצמה כלכלית של נשים ערביות באמצעות פרויקטים של ארגון העובדים מען ועמותת סינדיאנת הגליל. השנה היא תרמה לתערוכה סלסלה קלועה מגבישי מלח.
נשים ממזרח ירושלים התרשמו מאוד מלנדאו. את ים המלח הן מרבות לבקר, ומעולם לא חשבו עליו בהקשר של יצירה. הן התפלאו מהדמיון, היצירתיות והתעוזה של היצירה של לנדאו. עביר מוואסי מקבוצת ההעצמה של פרויקט נשים וחקלאות של ארגון העובדים מען בבאקה אל-גרביה אמרה שהיא חשה הזדהות עם לנדאו בגלל המאמץ הפיזי האדיר שלה ליצור אמנות במקום כמו ים המלח ובשיא הקיץ. "היא עודדה אותי, וגרמה לי להבין שלמאמץ הפיזי יש תוצאה וחייבים להחזיק מעמד, גם אם מדובר בעבודה קשה בחקלאות או בניקיון ולא ביצירה אמנותית".
לאחר ארוחה נפתח הפרק שסיכם את היום, פנל דוברות שהציג נשים ערביות חזקות ומודעות, הפועלות לשינוי מעמד האשה בחברה הערבית, אינן חוששות לקלוע חיצי ביקורת נגד השמרנות והקיפאון, ומצד שני נאבקות למען שוויון בין יהודים וערבים. בין לבין הנעימו בשירתן הזמרות דיאן קפלן ומירה עילבוני מלהקת "3 נשים 3 שפות אם", ששרו בערבית, עברית ואנגלית.

הנחתה את הפנל חנאן מנאדרה זועבי, המנהלת את מרכז המבקרים ביחד עם דני בן שמחון. על סינדיאנת הגליל היא ספרה שנוסדה על ידי נשים יהודיות וערביות כעמותה לסחר הוגן, במטרה לחזק את הנשים הערביות שסובלות מהעדר שוויון, על ידי העצמה כלכלית, גישור על הפערים העצומים בין נשים יהודיות וערביות, וגם כדי להילחם בקיצוניות הלאומנית משני הצדדים. סינדיאנה איננה רק ארגון שמעסיק נשים באופן הוגן ומכשיר נשים באומנות הקליעה, היא גם משווקת מוצרים של חקלאים ויצרנים זעירים מהגליל, ופריטי עבודות יד של נשים אחרות מהארץ ומהגדה המערבית. "העצמת נשים ערביות כרוכה בהתנגדות למסורות ומנהגים הנשענים על פרשנות דתית מסולפת, המצמצמת את תפקיד האשה לגידול משפחה. ההסתגרות בבית היא גזר דין מוות לשאיפות וליכולות שלנו כנשים", אמרה חנאן, והוסיפה: "כשם שיציאת נשים ערביות לעבודה מחזקת את הכלכלה כולה, כך גם העבודה המשותפת של נשים ערביות ויהודיות למען שוויון היא הדרך היחידה להתגבר על מחסום השנאה, הגזענות והפחד, והיא מחזקת את כלל הנשים השואפות לשינוי, יהודיות וערביות כאחד". חנאן הזכירה את ההיסטוריה של הפגנות נשים בארצות הברית לפני 108 שנה למען לחם אבל גם למען שושנים, ואת הפגנות הענק של נשים שאנו רואים היום ברחבי ארה"ב נגד המדיניות של טראמפ.

עוד השתתפה בפאנל, נאדיה ג'יול, הדוברת מספר רב של שפות, מארחת קבוצות מבקרים ותיירים בסינדיאנה, ופעילה כעשר שנים במעגלי קשר בקבוצות של יהודים וערבים הדוגלים באי אלימות. היא סיפרה שנולדה וגדלה כפליטה בתנאים קשים, ללא מים וחשמל, לאחר שמשפחתה נאלצה לעזוב את הכפר ספורי (הנטוש כיום) ב-1948. "חשתי מרירות רבה כשראיתי שהאדמות של סבי עוברות לידיים יהודיות, בעוד הוא נשאר פליט חסר כל. אבל במשך השנים עברתי תהליך עמוק של התמודדות עם עצמי ועם המציאות, והיום אני דבקה בדרך של דיאלוג ואי אלימות כדי להגיע לחיים משותפים, ובשוויון, שמתאפשר כאשר מכירים זה את זה מתוך חוויה משותפת ולא מתוך ניכור. כאשה פלסטינית ישראלית, גדלתי בחברה מסורתית שלא אפשרה לי לקבוע את חיי ואת גורלי. הגעתי למעמד של עצמאות, נשאתי לבן זוגי (שהוא ספרדי במוצאו) מתוך בחירה, וגם שילמתי על כך מחיר אישי. היום אני פועלת בחברת נשים שעשו דרך דומה ומממשות את יכולותיהן. לכן מאוד מרגש אותי לראות כל כך הרבה נשים ערביות פלסטיניות כאן. במישור אחר, אני מתרגשת מהמפגש היהודי ערבי שמקשר בינינו כבני אדם שיכולים לחיות בהרמוניה. אין זה דבר שגרתי בחיי היומיום בארץ הזאת."

ופא טיארה, מרכזת פרויקט נשים וחקלאות של ארגון העובדים מען באזור המשולש, הסבירה מדוע הכותרת "נשים קולעות שוויון" קולעת למטרה. "היום אין שוויון, לא רק בין ערביות ליהודיות, אלא בעולם כולו. בסוריה מתרחשת טרגדיה נוראה, הרסו אותה לגמרי ולא ריחמו על אנשים או אבנים, אבל העולם נות אדיש. כאילו טבעי הדבר שזכויות ושוויון מגיעים לחלק מהאנשים, אבל לא לסורים. נשיא המדינה הדמוקרטית הגדולה בעולם בעצמו הפך לסמל של גזענות ושנאה". טיארה סיפרה על הקושי של נשים ערביות חסרות מקצוע להתפרנס בגלל העדר מקומות עבודה וקשיים נוספים, מה שמשאיר אותן הרחק מהשוויון שהן חולמות עליו. היא סיפרה על מאבקו של מען לשלב נשים אלו בעבודה בתנאים לפי החוק, תוך כדי ליווי והעצמה שלהן. כמו כן סיפרה על קורס הקליעה שנפתח לאחרונה בבאקה בסיוע סינדיאנת הגליל, ועל הקמת קואופרטיב חדש של עובדות ניקיון. "המאבק של נשים לשוויון רחוק מלהתגשם, ואנחנו ממשיכות אותו היום ביתר שאת".

מונסראת מרטינז, מנהלת מרכז המבקרים, סידרה, של אורגות לקיה אשר בנגב, דברה באנגלית, אך מוצאה מספרד. "באתי לכאן בעקבות הלב והאהבה, ונשארתי כי התאהבתי בארץ ובתושביה", אמרה. "התרשמתי מאוד מהמצב הקשה בקרב הנשים הבדואיות בנגב, ולאחר ביקור בלקיה, ושיחות עם נשים שרוצות שינוי, החלה להתרקם תוכנית של העצמת נשים שנשענת על מכירת עבודות יד מסורתיות, שיאפשרו להן להתפרנס גם מבלי לצאת מהיישוב. כך נזרע הזרע של מרכז נשים יוצרות, שהתרחב מאוד וכלל גם תוכניות לביעור הבערות בקרב נשים בדואיות. היום המרכז הפך לאבן שואבת למבקרים המתפעלים מעבודות האריגה והרקמה, ומהנשים שהתגברו על מכשולים רבים."

את הפאנל סיימה ראניה סאלח משכונת סילואן, המארגנת את עבודת הנשים של ארגון העובדים מען במזרח ירושלים. סאלח סיפרה על העוני המחפיר בקרב נשים פלסטיניות שרק 11% מהן עובדות, ועל המאבק ליחס הוגן מול לשכות התעסוקה והביטוח הלאומי שהן תלויות בהן לצורך הבטחת הכנסה. סאלח הקימה קבוצת ווצאפ של נשים פעילות המדווחות למשרד מען על כל בעיה המתרחשת בלשכת התעסוקה, והקבוצה שינתה שם את האווירה. היא מאפשרת למען לטפל בבעיה בזמן אמת מול הלשכה, ומגבירה את המעורבות של הנשים במתרחש ואיתה את ביטחונן העצמי. מען מדריך את הנשים הפעילות בנושאים שונים כמו זכויותיהן מול המוסדות, חוקי העבודה, קריאת תלוש שכר, העצמה אישית ולימוד עברית, כחלק מתהליך ההעצמה שהן עוברות. ולבסוף, מי מהן שמופנית לעבודה מקבלת ליווי של מען עד לקליטה מוצלחת. את דבריה סיימה סאלח בקביעה: "ביום זה אנו אומרות לנשים, בידינו האפשרות לבחור, אנחנו יכולות לחנך דור חדש שיבנה את העתיד ויעניק לילדינו את ההבנה בכוח הטמון בנו, או לחנך דור חלש שלא ידע להתמודד עם העתיד". בעקבות הפנל אמרה סאלח: "כאשר ראיתי כל כך הרבה נשים מהארץ ומחוץ לארץ שמתגייסות לשפר את המצב של נשים ערביות, הרגשתי שאני לא עושה מספיק, שיש לי עוד המון מה ללמוד, ושאפשר להפוך את החיים להרבה יותר משמעותיים. אנחנו צריכות להתפתח ולהפתח לעולם."
שלושה שירים ששרו דיאן קפלן ומירה עילבוני בין הדוברות ספקו אתנחתא אמנותית ורגשו את הקהל.
התגובות לאירוע היו נלהבות: מרים מנזל, קולעת מסינדיאנה: "מאוד נהניתי מהפנל שבו כל אישה ספרה על ניסיון חייה וכיצד הגיעה לכאן. מה ששמעתי עודד אותי ללמוד יותר מהניסיון של נשים יהודיות ולאפשר להן ללמוד מהניסיון שלנו. המפגש עם היהודיות היה מאוד חם, והזמרות העלו בי רגשות וזיכרונות ילדות חזקים."
ירדנה עציון, בוגרת שנקר, מהמועצה לאמנות עכשווית ואמנות בקהילה, ומרצה לעיצוב מרחבי למידה: "זה היה יום האשה המשמעותי ביותר שחוויתי בשנים האחרונות. נולדתי בקיבוץ חוקוק, ולמרות שכפר כנא היא רק 20 דקות מהבית, מעולם לא הגעתי לכאן. אני עדיין לא מדברת ערבית ונזקקתי לתרגום, ואני עדיין בורה ביחסי נשים יהודיות וערביות, וזה עורר בי מחשבות. האירוע היה עשוי להפליא ומהודק מבחינת ההפקה, ונדהמתי מרוחב הלב וקבלת הפנים החמה. יש לי רצון גדול מאוד בסוף היום הזה לעשות שיתופי פעולה אתכם. המקום הזה מרגש ואותנטי, ויתכן שהעולם שלנו אולי קצת יותר טוב בזכותו."

ברוריה ברזילי גובר מטבעון, פעילה ב"נשים עושות שלום": "דברתי עם נשים מבאקה ואחת מהן אמרה 'נברך את אלוהים שיתן לנו כוח וישמור עלינו ועל הילדים שלנו', ואני אמרתי משהו על אלוהימה. דברנו על זה שאלוהים זה גם איכות נשית ולא רק גברית, ואז אחת מהנשים אמרה שאם המנהיגים שלנו היו נשים זה היה נראה אחרת. על זה היתה הסכמה."

פאוזיה כתאני, קולעת מג'ת: "אהבתי את העיצוב של מרכז המבקרים שהשתמש בקרשים ממוחזרים כחומר גלם לריהוט. אני אוהבת את הפשטות, החסכנות והניקיון של הקו הזה, ואני חושבת ליישם אותו בבית שלי."