אברהים כילאני הוא יצרן דבש סחר הוגן עבור סינדיאנת הגליל. הדבש של אברהים משווק על ידי סינדיאנה בצנצנות לשוק הסחר הוגן בארץ ובעולם, וכן משמש כתוסף טבעי לסבון שמן זית סינדיאנה עם דבש.
מביתו של אברהים כלאני בכפר יפיע נשקף עמק יזרעאל (מארג' אבן עאמר), על כל שדותיו הירוקים ומטעי הזיתים והשקדים שנראים מרחוק כמו קוביות בפאזל ענק. אברהים מכיר כל פינה בעמק שכבר שנים משמש מרעה ללא פחות מ-300 הכוורות שלו. הדבורים של אברהים הן הפועלות החרוצות ביותר בעמק. אין מטע שקדים, שדה חמניות, או מקשת אבטיחים שלא נזקק לשרותיהם הטובים, ומעניק להן בתמורה את המזון הנחוץ לייצור דבש. הכוורות של אברהים לפיכך, פזורות לצדי הדרכים בין העצים ובכל פינה בה יש גישה למקורות מזון.
במרפסת הקרירה בבית כלאני, עפופי נחלי דבורים ידידותיות, מגישה לנו סיהאם, אשתו של אברהים, שתייה קרה ופירות. גם היא, כמו ששת ילדיו של אברהים (2 בנים ו-4 בנות) יודעת משהו על דבורים, ובמיוחד על העקיצות שלהן. עכשיו, היא אומרת, כבר הפסיקה ללכת לשטח כמו שהלכה פעם, כשהילדים היו קטנים. היום הילדים גדלו והם עושים את העבודה, במיוחד פואד, הבן השני, שנראה שנדבק כמו אביו בחיידק האהבה לדבורים.
אברהים כילאני הוא הדבוראי הגדול והוותיק ביותר מבין הדבוראים הערבים בארץ, וללא ספק בעל הידע העשיר והמקצועי ביותר בכל מה שקשור לייצור דבש. הוא נולד לפני 58 שנים בכפר יפיע למשפחת רועי צאן שהגיעה לפני 100 שנה מכפר יעבד ליד ג'נין. סבא של סבא שלו, מספר אברהים, גויס לצבא התורכי, והמשפחה החליטה לברוח להרי מנסה (היום רמות מנשה) כדי להינצל ממחלת הכולרע שהשתוללה באזור באותה תקופה. סבא שלו התחתן עם בת יפיע ועבר להתגורר בכפר. לא היו להם אדמות אבל היה להם עדרים. "צאן הוא רכוש שמתאים לימי מלחמה, לימים של חוסר יציבות כאשר אנשים צריכים לנדוד ממקום למקום" מסביר אברהים.
בגיל 10 התחיל אברהים לגדל דבורים בתוך ג'רות (צנורות טיט), הכוורת המסורתית. "זה היה הובי", אומר אברהים היום, לאחר יותר מארבעים שנה של עיסוק מקצועי בדבורים. "לאבא שלי היה קשה לפרנס את המשפחה, 9 אחים ואחיות, ואני השני בתור. היינו צריכים לעזור לו. למדתי עד כיתה ו' ואחר כך התחלתי לעבוד". בשנת 73 הוא רכש מקיבוץ יגור את הכוורות המודרניות הראשונות, 10 ארגזי עץ, אותם הציב ליד הבית של ההורים. "באותן שנים" אומר אברהים "לא היתה בניה צפופה כמו היום, ומסביב לכל בית היו שטחים פתוחים בהם יכלו הדבורים לחיות."
"כל מה שאני יודע," אומר אברהים "למדתי תוך כדי עבודה, והיום אני מעביר לבן שלי, שכבר יודע 90% ממה שצריך דבוראי טוב לדעת. במקצוע הזה אין סודות, זה לא כור אטומי וגם לא אוניברסיטה, מספיק סטאז' ומדריך טוב. אצלנו אומרים שמי שיש לו ידע והוא מסתיר אותו, ייענש בחיים שלמעלה. ועוד אומרים אצלנו: העצלן לא יאכל את הדבש. כמו אצל כל החקלאים, גם אצל הדבוראים צריך לעשות כל דבר בזמנו. מספיק איחור של יום אחד, והלכה כל העונה. מספיק שאיחרת להעביר את הכוורות למקום חדש ביום אחד, והלכה כל הלהקה".
היום של אברהים מתחיל עם שחר כאשר הוא יוצא לסבוב בשטח. "כשאני עובר על יד כוורת, אני כבר יודע כמעט כל מה שמתרחש בתוכה. לפי תנועת הדבורים אני יודע מה שלום המלכה, איך היא מבלה עם הזכרים, איך התעוררו הפועלות והאם התינוקות בריאים. לפי מה שאני רואה בפתח הכוורת אני מחליט על הטיפול המתאים."
אם לא היה כל כך קשור לדבורים שלו, סביר להניח שכבר היה נוטש את המקצוע לפני שנים. המכה הקשה ביותר עבור הדבורים היא צמצום שטחי המרעה. עד לפני עשרים שנה הייתה כל כוורת של אברהים נותנת בממוצע 60-70 ק"ג בשנה. "היו לי כוורות שהגיעו ל-100 ק"ג בשנה" הוא אומר. היום הוא בקושי מגיע ל-20 ק"ג בשנה. "כל שטח יש לו יכולת יצור מוגבלת" מסביר אברהים. "אם נעמיד בשטח, שיכול לייצר 30 ק"ג דבש, 2 כוורות, כל אחת תייצר 15 ק"ג. אבל אם נעמיד שם 10 כוורות, כל אחת תייצר 3 ק"ג, וזה כבר לא כלכלי, אם ניקח בחשבון שכל כוורת עולה למגדל 400 ₪ בשנה."
עונת הרדייה היא התקופה שבה אוספים את הדבש מהכוורות. בכל העולם רודים דבש מסביב לשנה, כל 3-4 חודשים. בישראל ישנן שתי עונות רדייה בלבד, האחת בסוף אפריל שמתבססת על פרחי האביב, והשנייה באוגוסט, שמתבססת על פרחי הקיץ. הטעם של הדבש נקבע על ידי זמן הרדייה, אם רודים מוקדם מדי הדבש יהיה בטעם אחר מדבש שרודים מאוחר מדי או מדבש שרודים בדיוק בזמן. כמו שמן זית, שטעמו נקבע לפי תקופת המסיק. לאחר הרדייה השנייה מתחילה עונת היובש. הלהקות מדלדלות, וצריך לשמור על הדבורים שלא ימותו כדי שיהיה מי שיחזור לעבוד לאחר עונת היובש. זאת התקופה שבה נותנים להם טיפולים נגד קרציות ושאר מחלות.
מה מיוחד בדבש שלך, אני שואלת את אברהים. "הדבש שלנו הוא דבש טהור, בלי סוכר. שום בנאדם לא יכול לדעת אם הדבש אמיתי או לא לפי מראה העיניים או אפילו לפי הטעם. רק מעבדה יכולה להבדיל בין דבש טהור לדבש מעורבב בסוכר או בדברים אחרים. גם ההתקרשות של הדבש אינה קריטריון. יש סוגי צמחים שגורמים לדבש להתקרש מהר, כמו חרדל, תלתן, כותנה, ויש כאלה שבקושי מתקרשים. לפני ראש השנה, כאשר הביקוש לדבש עולה, מתרבים גם הזייפנים. אם רוצים דבש אמיתי" אומר אברהים, "צריך לקנות אותו מאדם שמכירים, או בחנות עם תוויות איכות".
"בגלל מצוקת שטחי המרעה בשנים האחרונות ניכר מחסור גדל והולך בדבש. לדבורים פשוט אין מאיפה להביא את המזון שלהן, והן הולכות ומתמעטות. בנוסף יש מכה קשה של גניבות, במיוחד בתקופות של הרדייה. בשנים האחרונות החלו לאבטח את הכוורות באמצעות איתורן. כמו מכוניות יוקרה."
"החיים של הדבוראי הפכו להיות מאוד מאוד קשים, עם כל הדרכים והחומות שנבנות בכל מקום ומפריעות לדבורים ולדבוראים. לדבוראי, שלא כמו לחקלאי רגיל, אין כל תמיכה ממשלתית. למעשה", אומר אברהים, "את הממשלה מעניינות רק הדבורים כאמצעי הפריה לפרדסים ומטעי הפרי. הדבש שהדבורים מפיקות, שזה מה שחשוב למגדל, לא קיים בשביל משרד החקלאות. לכן, רוב החקלאים נמצאים במצוקה וחיים משכר מינימום". לדבריו של אברהים, "הדור הצעיר כבר לא רוצה לעבוד במקצוע. לאסיפות של המגדלים מגיעים רק זקנים. אם יש צעירים הם רק הבנים של…"
עד לפני שנתיים כיהן אברהים כחבר בהנהלת מועצת הדבש. במשך ארבע שנים הוא היה נוסע באוטובוסים לישיבות במרכז הארץ, ונלחם על זכותם של הדבוראים להתפרנס בכבוד. לוועד המנהל הוא נבחר כנציג של המגזר הערבי על 150 הדבוראים שלו (מתוך סך הכל 1,200 דבוראים רשומים בישראל). היום אין נציג ערבי, משום, שלדברי אברהים, הדבוראים הערבים לא מגיעים לאסיפות המועצה ואין מי שיבחר אותו. דבוראי נחשב כל מי שמגדל 6 כוורות ומעלה. תפקידה של מועצת הדבש היא להסדיר את חלוקת שטחי המרעה ההולכים ומצטמצמים בין המגדלים השונים, ולקבוע את מחיר הדבש.
בעיית המחסור בשטחי מרעה מעיקה במיוחד על המגדלים הערבים, בשל מיעוט האדמות החקלאיות. לכן כל מגדל דבורים ערבי תלוי ברצון הטוב של שכניו בישובים היהודים. גם אברהים משתמש בשטחי המרעה של הקיבוצים והמושבים באזור עמק יזרעאל, שגם שומרים על הכוורות שלו מפני גנבים מזדמנים. כך נוצרת בשטח, בזכות הדבורים, אחוות חקלאים, שחייבים לחיות בשלום זה עם זה כדי להצליח בעמלם.
בביתו ביפיע פועל מכון לרדיית דבש. בעונת הרדייה מגיעות כל הכוורות למכון, ושם מוציאים מהן את הדבש. בהתחלה היו סוחטים את הדבש בידיים, אחר כך קנו מכונות רדייה ועברו לשיטות מודרניות. את הכוורות הריקות מנקים ומאחסנים בחדר אטום וסטרילי עד לעונה הבאה. למכון הרדייה של אברהים מגיעים אורחים רבים, ביניהם ביקורים מסודרים מבית הספר בכפר אותם הוא מארח על חשבונו. חשוב לו שאנשים יבינו את המקצוע ויעריכו את הדבש האמיתי.
למרות הקשיים, אברהים, למרבה הפלא, אינו מיואש או ממורמר. "החיים של חקלאי היא התקווה. כל שנה הוא מאמין שבשנה הבאה יהיה יותר טוב, יהיה יותר גשם, תהיה יותר פריחה…" הוא אומר לנו בעוד אנחנו נעמדים ליד קבוצת כוורות רוחשת תנועה, שניצבת לבטח במטע זיתים ידידותי, מרחק זמזום דבורה משדה חמניות, מנסים להתקרב מספיק כדי לראות, ועם זאת לשמור מרחק כדי לא להיעקץ. אברהים, איך אתה חי מהדבש? "אפשר לחיות מדבש אם אין חלומות גדולים, ואם מוכנים להסתפק במועט."
כתבה: הדס להב, 6-7-2011